באחרונה התפרסם דו”ח ועדת אלאלוף, שעל פיו ישראל נמצאת במקום האחרון מבין המדינות המפותחות בשיעור העוני, ובהתאמה בכמות המשאבים שמוקצים לפתרון הבעיה. הוועדה הציעה סדרה של צעדים במטרה לצמצם את שיעור העוני ב 40% עד 2024, אך שאלת מליארד השקל היא מאיפה נביא את הכסף?


פורסם על ידי ג’קי גורן ב“דה מרקר”


מבלי להמעיט בעובדה שהטיפול בעוני הוא אחריותה של המדינה – יש אפשרות להגדיל את העוגה באופן משמעותי ולהביא עוד כסף שיוכל להיות מושקע בפתרון הבעיות המרכיבות את דו”ח העוני, כמו דיור בר השגה, דיור מוגן לאוכלוסיות מוחלשות ותעסוקה של אנשים עם צרכים מיוחדים, חרדים, בדואים ונשים ערביות. אנו לא צריכים להמציא שום דבר חדש. כמדינה כבר עשינו את זה פעם כשיצרנו את מגזר ההיטק בשנות ה- 90, באמצעות הרעיון החכם של קרנות “יוזמה” אשר יצרו מוטיבציה למשקיעים מהארץ ומחו”ל להשקיע במגזר החדש שנחשב אז למסוכן, כשהמדינה, באמצעות כסף קטן יחסית, מגדרת את הסיכון של המשקיעים. מודל זה הועתק על ידי קרן השקעות שקמה בבריטניה בראשית שנות ה- 2000 כשגם שם הובררו מימדי העוני מחד, והקושי בהקצאת משאבים מספקים מאידך. בשנת 2002 הוקמה הקרן בהשקעה של 50 מליון פאונד מתוכם 20 מליון הושקעו על ידי המדינה. הקרן התמקדה בעסקים חברתיים בעיקר בתחומי התעסוקה, דיור בר השגה ואג”ח חברתי. היום, 12 שנה אחרי, הקרן הפכה לשלוש קרנות שמנהלות יחד קרוב לחצי מיליארד ליש”ט. הכסף ברובו המכריע מגיע היום ממשקיעים מוסדיים ועסקיים שהשתכנעו שהשקעה בפרוייקטים חברתיים מניבה גם תשואה חברתית וגם תשואה כלכלית.

לקריאת הכתבה בדה מרקר


הכתובת, ג’קי גורן, היא מנהלת השקעות בארגון IVN  המקדם עסקים חברתיים בישראל ומרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב.